קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה, אִמְרוּ אֵלָיו: כָּל תִּשָּׂא עָוֹן, וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (הושע יד ג) במגילות ים המלח כתוב "[פ]רים שפתינו":

איתן ומוטי נוצרים משיחיים העלו סרטון ביוטיוב על ה"סילוף" הרבני לטקסט המקראי "ונלשמה פרים שפתינו" (הושע יד ג)

אלו הם דבריהם ושקריהם והתשובה היהודית עליהם:

איתן:
אבל מאחר וכבר אין בית מקדש על מנת להמנע מהצורך בהקרבת קרבנות בעד חטאינו כפי שדורשת התורה, רבנים בימינו מנסים להציע כי "תפילה מחליפה את הקורבנות", ראו לדוגמא את דבריו של הרב יהודה ברנדס שטוען: "משבטלה האפשרות להקריב קרבנות עם חורבן הבית הציעו חכמים את הפתרון של "נשלמה פרים שפתינו"…התפילה כולה היא תחליף לעבודת הקרבנות" הרב מצטט את הושע יד פסוק ג' "קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" (מסורה) הגישה של ההלכה הרבנית כי תפילה מחליפה את הצורך בקרבנות מבוססת על שלוש מילים בפסוק זה: "ונשלמה פרים שפתינו". זאת אומרת "נעלה קרבנות באמצעות המילים שלנו – התפילות שלנו".

ומוטי:
נניח לרגע שהפסוק הנ"ל כן אומר שתפילות מחליפות קורבן, מה משתמע מכך? ראשית: היהדות הרבנית טוענת בעצמה כי מצוות התורה הן נצחיות ולא ניתנות לשינוי, בהלכה נאמר כי אין לגרוע ממצוות התורה (משנה תורה הקדמה מצוות לא תעשה שי"ד), זאת אומרת שנוצרת סתירה, שהרי התורה אומרת בפירוש שהקורבן נועד לכפר על חטאים, בעוד הושע לכאורה מציע לבטל זאת ובכך סותר את התורה, אז אם אנחנו מקבלים את הפירוש הרבני שהפסוק בהושע מציע: "להחליף קורבן בתפילה", אנחנו מקבלים בתמורה סתירה תאולוגית פנימית. שנית: כשליש מהתורה עוסק בעבודת המקדש הקרבנות והכהונה. אם אלוהים בעזרת הושע אכן אמר ש"התפילה מחליפה קורבנות", היינו מצפים שבתקופתו של הושע המאה השמינית שלפני הספירה תופסק עבודת הקורבנות בבית המקדש. אך הקרבת הקורבנות כידוע פעלה בתקופתו של הושע וגם המשיכה מאות רבות של שנים אחרי כן, עד אשר נחרב בית המקדש השני. זוהי הוכחה כי כוהני עם ישראל כמו גם נביאי ומלכי ישראל בתקופת התנ"ך, לא הבינו מהפסוק הזה את מה שהרבנים בימינו מבקשים שנבין.

התשובה היהודית:
כשבית המקדש היה קיים היו מקריבים קורבנות לכפרת סוגים מסויימים של חטאים ועונות, היה אסור להקריב קורבנות מחוץ למזבח שבבית המקדש, קל וחומר עכשיו שנחרב המקדש והמזבח – לא שייך עבודת הקובנות למרות שכל המצוות נצחיות, והחיוב תקף כל עוד ניתן בפועל לקיים את המצוה. אנו מתפללים שיבנה במהרה בימינו המקדש השלישי כפי שחזו הנביאים (ישעיהו ב' א-ד, ירמיהו ל"ג,יחזקאל מ' והלאה, זכריה יד, יואל ד', ,מיכה ד' א-ז,) ועבודת הקורבנות תשוב על ידי הכוהנים המיוחסים והצדיקים. ישנן מקורות רבים בתנ"ך שמעידים שבזמן חורבן הבית – התפילה הוידוי והתשובה יביאו את הישועה והגאולה לישראל, ותהיה סליחה וכפרה וריצוי לעונש שבגינם גלו ישראל לבין האומות, במילים אחרות אלהים מבקש שיתפללו אליו בשפתם יתודו ויחזרו בתשובה בזמן הגלות. התורה כותבת על כך מפורשות (ויקרא כ"ו מ-מה, דברים ד' כט-לא,דברים ל' א-ג) ושלמה המלך בחנוכת המקדש הראשון חזר על הדברים (מל"א ח,דה"ב ו) וכן ירמיהו שלח לגולים (ירמיהו כ"ט י"ב-י"ד) וכן כתוב בנביא הושע (ג' ד-ה, ה' י"ד עד ו' ג'), ובתהלים (קב יד-יט), גם דניאל התפלל והתודה (ט ה) "חטאנו עוינו הרשענו" ויחל לחזרת העם ובנין המקדש וירושלים. הנוצרים המשיחיים רוצים שתאמינו שהאלהים התגשם בבשר בתולה, שימש כ"כהן גדול" למרות שהוא לא מזרע אהרון והיה פסול כי היה בו מומים וחורים בידים וברגלים, שישו היה קורבן אדם המשוקץ לאלהים, ושימש כ"שה" הנושא את חטאת העולם למרות שהיה מושחת ובעל מום ולא נשחט אלא נדקר ולא נקרב על המזבח. אם ישו החליף את הקורבנות היינו מצפים שבתקופתו של ישו במאה הראשונה לספירה תופסק עבודת הקורבנות בבית המקדש, אך הקרבת הקורבנות כידוע פעלה בתקופתו של ישו ובעידודו (מתי 8:4) וגם המשיכה שנים רבות עד אשר נחרב בית המקדש השני. וכן שאול התרסי המכונה "פאולוס" הלך לאחר מות ישו – עם הנזירים לבית המקדש להקריב את קורבנם (מעשה השליחים 21:26). זוהי הוכחה כי כוהני מלכי וחכמי ישראל, לא ייחלו ולא ציפו ולא הבינו את משמעות צליבת ישו ככפרה עולמית – את מה שהנוצרים המשיחיים בימינו מבקשים שנבין. הנוצרים המשיחיים לא מתפללים בכלל לבנין בית המקדש וחזרת הקורבנות, הם מאמינים שקורבן ישו ביטל אחת ולתמיד את הקורבנות (אל העברים 10:9).  וכך הם סותרים את התורה והמצוות ונבואות הנביאים המעידים על בנין המקדש השלישי וחזרת הקורבנות.

איתן:
במקור, הפסוק היה כתוב בצורה שונה: "ונשלמה פרי משפתינו", זאת אומרת על כך שסלחת לנו את פרי התודה נעניק לך משפתינו: בתפילה. "פרי משפתינו" הוא שימוש סטנדרטי בעברית המקראית, ממש כמו "פרי עמלינו" בעברית מודרנית, ניתן למצוא את התנ"ך משתמש במילה פרי שוב ושוב באופן פיגורטיבי כמילה נרדפת ל"תוצר", למען האמת לא רק שהמילה "פרים" לא קיימת כלל בספר הושע אלא שהושע חוזר ומשתמש במונח "פרי" כמה וכמה פעמים, אף פעם לא בתור "בקר" (פרות) אלא תמיד באותה הצורה, ראו מספר דוגמאות:…..לא רק הושע, גם בשאר התנ"ך ניתן למצוא את אותו השימוש במילה להלן מספר דוגמאות…..את המושג "פרים שפתינו" לעומת זאת לא ניתן למצוא בשום מקום בתנ"ך, אף פעם!

התשובה היהודית:
גם את המושג "פרי משפתינו" אי אפשר למצוא בשום מקום תנ"ך אף פעם! לא רק בצורה הזאת אלא כל צורה של "פרי מ…" משהו, לא קיימת בתנ"ך.ישנם מקרים רבים של מילים צורות וצירופי מילים שנמצאות פעם אחת בתנ"ך. לכן אין זאת ראיה לכאן או לכאן. וזאת לא טענה כלל.

מוטי:
מבחינה דקדוקית כדי ש"תרגום המסורה" לפסוק זה יתקבל כעברית מקראית תקנית, המילה "פרים" צריכה הייתה להיות בסמיכות למילה "שפתינו", זאת אומרת "פרי שפתינו", אך זה כמובן לא מה שכתוב, דוגמא לכך ניתן למצוא בימיהו נ' כ"ז "חרבו כל פריה". אך ללא ספק, מכת השחמט המוחצת מגיעה דווקא מחז"ל עצמם! כי במקור לא היה כתוב "פרים שפתינו" אלא "פרי משפתינו". "ונשלמה פרים שפתינו נכתב במקור ונשלמה פרי משפתינו, במטרה לשנות את הכוונה כי התפילות באות במקום הקורבן" (הרב שלום בר-נתן "ספר הגאולה" פרק צט חלק מג על רבי יצחק)

התשובה היהודית:
"המסורה" זה לא תרגום, להבדיל מהתרגום השבעים והפשיטתא אשר אלו תרגומים, המסורה זה נוסח עברי של הטקסט. מבחינה דקדוקית מקראית תקנית – "פרים שפתינו" לגיטימית לגמרי, שהרי אפשר לומר שחסרה "בי"ת השימוש", כפי אשר נמצא במקומות אחרים בתנ"ך (שמות כ יא "ששת"; ישעיהו מח יד "כשדים" ועוד…), ואז הפסוק אומר "ונשלמה פרים – בשפתינו" הרב שלום בר נתן – ללא כל ספק – הוא לא חז"ל ולא ז"ל (זכרונו לברכה, ח"ו), לאף אחד אין היום את "המקור", אלא מצד אחד נוסח המסורה ונוסח מגילות ים המלח הקדום מבין כולם ששניהם כתוב "פרים שפתינו", או תרגום השבעים והפשיטתא מצד שני שכתוב "פרי שפתינו".

איתן:
אתם מבינים במאה העשירית לספירה, לפני אלף שנה, בעלי המסורה החליטו לעשות שינוי קטן בפסוק על מנת לקבל שינוי אדיר במשמעות, לא עוד הקרבת קרבנות על המזבח שבבית המקדש ככפרה בעד חטאינו, מאותה העת מספיק לדלג על שתי ארוחות פעם בשנה, אבל מי שיפנה לתרגום השבעים לתורה מהמאה השנייה לפני הספירה ונוסח הפשיטתא גם הוא מאותה התקופה, לא יופתע לגלות כי בנוסחים אלו כתוב "ונשלמה פרי משפתינו", המילה "פרים" כלל לא מופיעה!

התשובה היהודית:
שקר! במגילות ים המלח אשר מתוארכים מלפני תקופת ישו, במאה השניה לפני הספירה כתוב "פרים שפתינו" (ראו תמונה מצורפת) האם גם כותבי המגילות החליטו לעשות שינוי קטן בפסוק? ועוד למה בתרגום הוולגטא של הירונימוס מאבות הכנסיה מהמאה הרביעית לספירה כתוב "פרים שפתינו" וכן בתרגום האנגלי KJV כתוב כן? האם גם הם הסיכמו עם חז"ל שזו הגרסה הנכונה והמקורית? חוץ מזה נוסח הפשיטתא חולק במקומות רבים על נוסח תרגום השבעים ועל הברית החדשה בעצמה, למשל ישעיהו (ס"א א' "אסורים"), אז למה להשתמש בפשיטתא רק כשנוח ומסכים איתכם?!

מוטי:
על חז"ל היה לחץ מצד אחד נדרש מהם להקריב קורבן מבלי שיש בית מקדש, מצד שני הברית החדשה מציעה כי במשיח יש כפרה מושלמת אחת ולתמיד, ככתוב: "הנה שה האלהים הנושא חטאת העולם" (יוחנן א:כט) הרבנים שהיו תקועים בין הפטיש לסדן מצאו דרך יצירתית אך מעופשת לבעיה: עיוות הטקסט התנכ"י על מנת שיתאים לאג'נדה שלהם ובתקווה שאף אחד לא ישים לב.

התשובה היהודית:
טעות, לא נדרש מישראל להקריב קורבן בזמן שאין בית מקדש, אלא להיפך יחשב עון אם אדם מקריב מחוץ למזבח ולבית המקדש קורבנות, ישו "הוקרב" מחוץ למזבח ולמקדש ובכך נפסל מלהיות קורבן, גם שהיה פגום בעל מום. ישו לא הביא שום כפרה וטובה לעולם, הוא לא היה "קורבן" אלא נושא החרב וה"חורבן" בעולם.

איתן:
לסיכומו של עניין, כולנו עדים לכך שבתרבות המזרח תיכונית שפיכת דם מובילה לעוד שפיכת דם מסע נקמות נצחי, אבל לא הדם של ישוע, הדם של ישוע שנשפך, מוביל לסליחה ולכפרה, בדמו הוא קנה אותנו, אנחנו עכשיו שלו, וממש כמו בסרטים סצנה שמוכרת לכולנו, כאשר אדון עשיר ומכובד רוכש עבד חסר אונים שאף אחד אחר לא רוצה, ואז משחרר אותו לחופשי, כך גם אנחנו נרכשנו על ידי אדון האדונים, ובעוד שהיינו עבדים לחטא, הוא שיחרר אותנו לחופשי בדמו שלו, כעת אנו חבים לו את חיינו לעד, לא מתוך פחד או כפייה, אלא מתוך הבעת תודה עבור מה שהוא באהבתו עשה עבורנו!

התשובה היהודית:
בדיוק הפוך, אנו עבדי ה' (ויקרא פרק כה "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם") , החרדים אל דברו (ישעיהו סו ה) המחוייבים למצוות אבינו ואדוננו, ולא כאותם "יהודים" המשיחיים החופשיים מהתורה והמצוות המאמינים בישו ואוכלי בשר החזיר והשקץ (שם ו יז) אשר אינם מתאבלים על ירושלים (שם סו י) ואינם שומרים מלחלל את השבת (שם נו ו). "מפרי שפתיו" של ישו יצאה חרב חדה (התגלות 19:15) אשר שפכה נהרות של דם יהודי במשך אלפיים שנה של מסעי צלב אינקוזיציות גירושים פרעות ופוגרומים.  וכמאמר ישו "לא באתי להביא שלום – כי אם חרב" (מתי 10:34). ובמקום "ובחבורתו – נרפא לנו" (ישעיהו נג ה), בחבורת מרעיתו של ישו נשחטו ונטבחו ונהרגו יהודים לאורך הדורות על ידי רומא שנהפכה לראש דת הנצרות בעולם. זה מה שישו עשה עבורנו "באהבתו" – פחד וכפייה, במקום שלום גאולה ותשועה שאליהם העם היהודי מיחל. אם את עצמו לא הושיע – איך יושיע אחרים?