רבי חסדאי קרשקש – על המשיח

אוג 6, 2018 | ספרות רבנית

דף השער לספר אור השם מאת רבי חסדאי קרשקש, דפוס ראשון, פררה שנת שט"ו (1555)

ספר "אור השם" לרבי חסדאי קרשקש (1340-1410)

מאמר ג' ח"א, הכלל השמיני:

הכלל השמיני – במשיח, והדיבור בו בשני ענינים, הראשון בתארו ועניניו, השני בזמן בואו, ולזה שמנו הכלל הזה שני פרקים. וצרפנו לו פרק שלישי לבאר בשרשים אשר כלל אותם המאמר הזה, שעם היותם אמונות אמתיות שהכופר בם "מין", הנה אינם פינות ויסודות לתורה הזאת האלהית שלא יצוייר מציאותה זולתם.

הפרק הראשון בתארי המשיח וענינו, הנה מה שבא בכתובים ונתבאר בקבלה ולא נפל המחלקת בו הוא שמגזע ישי ודוד בנו יקום מלך ונביא ימלך על ישראל ויהודה ויקבץ נדחי ישראל ויהודה מן הארצות אשר נפוצו שם ויהיו לאחדים בידו, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות ולא יכרת עוד מלך מזרעו יושב על כסא ה' ובזה לא ערער אדם בעולם, ומה שנפל בו המחלוקת אם יתחדש עוד לימות המשיח דבר חוץ מהמנהג הטבעי כאשר יורו מקצת היעודים שבאו בנביאים, אם לא. והנה לא נתבאר מזה דבר, אמנם לדעת שמואל הובא במקומות בתלמוד (ברכות לד ב) ונראה שהיו סומכין בו חכמי הדור ההוא, ואמר בפרוש "אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". ואיך שיהיה הנבואות מעידות על הפלגת שלמותו, והנה לפי המדרש (תנחומא פר' תולדות י"ד) שיזכה למה שלא זכה בו משה עדיין – והוא הנצחיות באיש, שהם דרשו בפרשת "הנה ישכיל עבדי" (ישעיהו נב יג) "ירום" – מאברהם, "ונשא" – ממשה, "וגבה" – ממלאכי השרת, והנה אם היה שיזכה לגמול הנפשיי ושיתענג מזיו השכינה בגוף ונפש הנה כבר נעשה מלאך – והוא יתכן שיתנשא יותר מהם בבחינת היותו בגוף. אמנם אם יהיה תחית המתים תכף בואו ובנין ביהמ"ק אם לא – הנה דברנו בו בכלל הרביעי מה שבו די. ואולם בקצת המדרשים יראה בוא משיח בן יוסף קודם משיח בן דוד ופרשו רוב הנבואות "הנה ישכיל עבדי" עליו. וקצת הגאונים דברו בו ולפי שלא נתבאר באמתתו לא ראינו להאריך בו.

הפרק השני בזמן בואו, ואמנם הדבור בהגבלת זמן בואו הוא לאות ויגיעה לריק, אם מצד הכתובים שלא פורש הזמן בהם, אבל העידו על העלמו כאמרו (דניאל יב ח-ט) "ואני שמעתי ולא אבין…כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ", ואם למה שאמרו חז"ל (סנהדרין צז ב) "תפח רוחן של מחשבי קצין", ואם הדבור בהיות ביאתו עתידה ושלא בא עדין האריכות בו גם כן מותר, למה שהוא מפורסם ולא הוגד לנו שיהיה מלך על ישראל וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ וכל שכן שלא התמיד, כמו שיעיד עליו החוש היותנו מפוזרים בגלות הזה במלכות אדום וישמעאל פרס ומדי ותוגרמה. ולזה הדבור עתה בו באריכות הגלות הזה ואחור בואו עד עתה שהיא שנת 1337 לחורבן הבית, כי למה שנראה בגלות מצרים לא נמשך יותר מ-210 שנים וגלות בבל שיעדנו סיבתו בעוון עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת בפרהסיא, לא נמשך כי אם שבעים שנה, והגלות הזה שבזמן החורבן לא היו ביניהם העוונות ההם אבל יראה בראשון מיומא (ט ע"ב) שהיו צדיקים שאמרו שם "וכי מאחר דהוו צדיקי כולי האי מאי טעמא איענוש" ונחלקו שם במה היתה החטאת, ואמרו קצתם מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם, וקצתם אמרו שלא היו מכבדים החכמים, ועם היות שיתכן שיהיה זה בסבת ענשם אבל האריכות הזה הוא דבר מבהיל, שכבר יחשב שהוא בחק היושר והשווי שיהיה זמן העונש מתיחס אל חומר העוון וקלותו, ולפי שהתבאר היות העוונות שחייבו גלות בבל יותר חמורים הרבה מן העוונות אשר חייבו הגלות הזה, כבר היה ראוי שיהיה זמן הגלות הזה מעטי בהקש אל זמן גלות בבל, והתבאר מהפרסום והחוש בהפך, וזה שהגלות הזה יותר ארוך הרבה מגלות בבל ועוד היום לא נודע אחרית הזעם ומתי קץ הפלאות. והנה עם היות מאד עמקו מחשבות השי"ת כי גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו להעריך להקיש קצתם בקצתם, כי הוא היודע תכלית כונתו ורצונו, וכמו שלא נדע תכלית שלוות הרשעים ויסורי הצדיקים ולא יחס קצתם לקצתם, וגם באומות דרך כלל התפרסם היותם בלי דת ונימוס אלהי והם בשיעור גדול מההצלחה אם ברבוי האישים ורוחב המחוז בעושר ונכסים וכבוד, ואין אחריות עלינו להעריך וליחס את מוסר ה' ולשקול במאזני שכלנו עונשי הגלות עם העוונות, כי הוא היודע תכלית רצונו ונאמן עלינו הדיין. אמנם, למה שבזמננו זה רבים מעמי הארץ מתחזקים לתפוש על הדעת הזה לשערם בהקש הגלויות ולהעריכם אל העוונות הקודמים הגורמים אותם, ראוי שנאמר עוד בפרוק הקושיא הזאת כי עם ההתבוננות הטוב איננו ממה שיקשה, וזה שאם היה העונש המחויב לעוונתנו זמן הגלות היה מקום לבעל דין לחלוק להעריך יחס הזמן ביחס העוונות אל העוונות. אבל העונש האמיתי – החורבן והפיזור בגלות לאנשים ההם החטאים בנפשותם. אבל התמדת הגלות ואריכותו הוא דבר טבעי לבני הגלות. וגאולתם וקיבוצם הוא דבר ניסי ונמשך לרצון האלהי ולזכות עובדיו, ואם בגלות בבל שהיה שם החרש והמסגר ואנשי כנסת הגדולה ונביאים זכו ונעשה להם נס ונפקדו אין תפיסה עלינו ואם לא נעשה לנו נס לקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ אם לא זכינו לכך שזכוהו הראשונים, וכיוצא בזה נאמר (קהלת ז י) "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". והנה זה מספיק מאד בפרוק הקושיא גם אם נודה בהעריך היחסים אלא שהאמת הגמור שאין מקום להעריך היחסים, וזה שהוא ידוע שהגלות הזה שאנחנו בו היום הוא הגלות שנתחייב לנו בחורבן הבית הראשון, אלא שבני בבל נפקדו ברשיון כורש מלך פרס, והיו תחת ממשלתם ולא נגאלו לעולם, אלא תמיד היו תחת מלכי מדי, עם שלא נגאלו כי אם ארבע רבוא כמו שמפורש בספר עזרא (ב סד) ולפעמים היו מורדים ביוונים והפליג ה' לעשות עמהם נס כאשר היו ראויים לעשות עמהם נס בשלמותם וחסידותם, ונמשך זה רוב זמן בית שני, והיו שם כנסת הגדולה שהיו מוסכמים ממלכי האומות כמו שנראה בספר יוסף בן גוריון ובקצת מדרשים, אשר בעבורם אמר הנביא חגי (ב ט) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" הפך מה שהיה בראשון שהרי אחרי מות שלמה מרדו בביתו רוב ישראל ועשו שני עגלים, כמו שנתפרסם, ובשני היו מגישים אל הבית מנחה מלכי האומות, אלא לפי שהיה בהם שנאת חינם וחילוק הלבבות לא הצליחו במרד עד שבא טיטוס וכבשם, סוף דבר הנה ענין בית שני כאלו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים אשר בקצת מדינות מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה, בתנאי שישבו תחת ממשלתו, ולא יהיה מן הפלא אם לקצת הימים ימרדו בו שיגלם משם ושיעבוד בהם, כן היה ענין בית שני בשוה, ולזה האמת הגמור לפי מה שיראה שהגלות הזה שאנחנו בו הוא הגלות שנמשך מחורבן הבית הראשון שנרמז בתורה במלת "ונושנתם בארץ" (דברים ד כה) אלא שבימות עזרא נפקדו כאמרו (ירמיהו כט י) "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם", הנה שלא היתה גאולה שלימה אלא פקידה בלבד. והנה יסכים זה לפי מה שיראה למה שבא במזמור ה"הלל הגדול" (תהלים קלו) שלפי שכולו לספר חסדי ה' מעת היצירה עד אחרית הימים נראה שקראוהו כן, והנה תחילה התחיל בנפלאות מצרים עד אמרו "נחלה לישראל עבדו", אחרי כן רמז לפקידת בבל הוא אמרו "שבשפלנו זכר לנו" ולזה הוציאו בלשון זכירה שהוא ענין אחד עם "פקידה", למה שלא היה גאולה אלא פקידה אחרי כן רמז על הגאולה העתידה והוא אמרו "ויפרקנו מצרינו" כי היא תהיה גאולה שלימה, שוב רמז אל תיקון העולם בכללו להיות כולם שכם אחד לעבוד את ה' להיות כל העמים שפה אחת מושפעים מזיו כבודו ולהיות מאוכלי שולחנו והוא אשר רמז בחתמו "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", וזה טבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים לכל צד. והתבאר אם כן שאין מקום לתפוס עלינו מאריכות גלותנו זה, וכל שכן שכבר יראה שפרי הגלות הזה מופלג מאד, אם לכלל אומתנו למה שהיסורים בעולם הזה אוצר גדול ופרקליט לעולם הבא, ויתכן לומר שכמו שהיה בגלות מצרים שלא נדע בו עונש קודם מבואר, אלא שהיה הצעה לשומנו משועבדים לעבודת השי"ת כמו שרמז באמרו (שמות כ ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו'", כן בגלותינו זה אחר שלא הספיק מה שעבר עלינו מחסדי השי"ת לשומנו שלמים באהבתו, גזרה חכמתו הגלות הגדול הזה, אם להכניע הלבבות בתכלית מה שאפשר, ואם להוסיף עמנו חסדים ובקבצנו מבין הגוים אחרי הגלות הנושן הזה לבלתי נלך כפעם בפעם בשרירות לבנו ולהוסיף אומץ באהבתו ועבודתו והוא הטוב הנמשך לכלל אומתנו. ואם לזולתנו אם למה שנהיה נכונים למשכם לעבודת השי"ת באחרית הימים, ואם למה שבזכות האומה הזאת ימשך להם תועלת כאמרם ז"ל (ברכות יז ב) "כל העולם ניזון בשביל חנינה בני, וחנינה בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", וזה כוונת הנביא בפרשת "הנה ישכיל עבדי" (ישעיהו נג יג) לפי מה שיראה שהוא שם דבר בכלל ישראל בגלות הזה, אלא שהתחיל לרמוז במשיחנו באמרו "ירום ונשא וגבה מאד" כמו שבא במדרש, וזה כי ברוממות מלכם יתאמת שירום ישראל, ודי בזה עתה לפי כוונתי.